חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – האיסור בשרצים שיכולים לשרוץ

שרצי המים האסורים הם שרצים שגדלו בימים, בנחלים ובמעיינות, היינו במרחבים שבהם הם יכולים לשרוץ. כלומר לנוע למקומות גידול נוספים ולהתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון והעמדת צאצאים למשך דורות. אבל שרצים שגדלו במים-עומדים הנמצאים בבורות ובמערות, כל זמן שהשרצים לא יצאו מהם, הם נחשבים כחלק מהמים ואין בהם איסור, ומותר לשתות מהם למרות שהשרצים בתוכם. אבל אם ייטלו משם את המים בכלי, כיוון שהשרצים שבהם כבר יצאו ממקום גידולם – נאסרו, ואסור לשתות את המים בלא לסננם. שרצים שגדלו בתוך מים או משקים שבכלי, גם אם יערו את המים שהם בתוכם מכלי לכלי, יישארו בהיתרם, מפני שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם. ורק מעת שיצאו מהמים לפרוח באוויר או לזחול על דופן הכלי מבחוץ, יחול עליהם האיסור (שו"ע ורמ"א פד, א; ג).

כיוצא בזה, שרצי הארץ ושרצי העוף האסורים הם השרצים שגדלים על הארץ ועל כל מה שמונח על הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל". אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, או בתוך בשר, דג וגבינה, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור, כי הם לא נמצאים במקום שבו הם יכולים לשרוץ, היינו להתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון חדש והעמדת צאצאים למשך דורות. ולכן הם עדיין טפלים לפרי או למאכל שבו הם מתפתחים והם נחשבים כחלק ממנו. ומשעה שיצאו – ייאסרו, הואיל והחלו לשרוץ, היינו להתרבות, על הארץ (שו"ע פד, ד).[4]


[4]. מקובל היה לחשוב שהתולעים שהתפתחו בפירות נוצרו מתוך עיפוש הפרי. כיום ברור שהן נוצרו מביצים שהטילו שם שרצים. אבל למעשה הדין אינו משתנה, שכן העיקרון הוא שתולעת שנוצרה בתוך פרי, כל זמן שלא שרצה על הארץ – מותרת.

הכל מסכימים ששרצים שהתפתחו בפירות תלושים מותרים, ויש מקילים גם בתולעים ששרצו בפרי בעודו מחובר לעץ (רש"י, ר"ת, רבנו נתנאל, או"ז, ראבי"ה וריב"א, עפ"י חולין סז, ב). אולם לדעת רוב הראשונים, הלכה כשמואל (חולין נח, א), שכל עוד הפירות מחוברים לעץ, התולעים שבהם נחשבות כשורצות בארץ ואסורות מהתורה, וכ"כ שאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם (ב, טו), ר"ן, רשב"א, רא"ש, תרומה, ריא"ז, נמוק"י. וכן נפסק בטור ושו"ע פד, ו. לדעת רבים מצרפים את שיטת המקילים לספק ספיקא (גינת ורדים, שולחן גבוה, בן אברהם, זבחי צדק פד, מב; הליכות עולם ח"ו עמ' רסב; תפילה למשה ו, לז; וחלקו על שו"ע פד, ז, שסובר שאין מצרפים את שיטתם לספק ספיקא). בדין זחל נחלקו הפוסקים (להלן בהערה 20).

הסתפקו חכמים בדין תולעת שלא יצאה לגמרי אל מחוץ לפרי אלא פרשה במקצתה, או שזחלה בתוך חלל שנוצר בפרי או על גבו, או שעברה מפרי לפרי, או נפלה מהפרי ובעודה באוויר מתה (חולין סז, ב). וכתבו הראשונים שמדובר בספק תורה ודינו להחמיר (שו"ע פד, ד). ואם מתה ואח"כ פרשה, לרש"י, תוס', רא"ש, דעת סתם בשו"ע פד, ד, ש"ך ופלתי – מותר. ולרי"ף, רמב"ם, כנה"ג, פרי תואר ושלחן גבוה – אסור. פרי תלוש שיש בו נקב ובו תולעת: לרשב"א ושו"ע פד, ד, מותר, שאין חוששים שפרשה וחזרה, ולתה"ד, מרדכי ורמ"א, אסור, שמא פרשה וחזרה.

שרץ מים שגדל בתוך בור או כלי ועלה מהמים וזחל על דופן הבור או הכלי או על שפתו, עדיין נחשב כמי שלא פרש ממקום גידולו ואין בו איסור. אבל אם פרש אל הדופן החיצונית של הבור או הכלי, נאסר מהתורה. ואף אם יחזור למים, יישאר באיסורו. אלא שכל זמן שהוא בתוך המים שבהם גדל, אין חוששים שמא פרש וחזר, זולת בשרצים מעופפים או גדולים שיש חשש סביר שפרשו וחזרו לבור (פמ"ג פד, שפ"ד י).

מים שנשאבו בכלי מתוך הבור, השרצים שבהם נאסרו, שמא פרשו על דופן הכלי מבפנים, שכבר אינו נחשב מקום גידולם (רא"ש, רמ"א פד, א, ב"ח וש"ך. וי"א שהחשש שמא ידבקו בדופן הכלי מבחוץ ואח"כ יכנסו למים – ט"ז ה). אבל שרצים שגדלו במים שבתוך כלי, גם אם עירו את המים לכלי אחר, אין בשרצים איסור, שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם (ב"י ורמ"א פד, ג).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן