כהמשך להחמרה המיוחדת של התורה, שקבעה שהאוכל שרץ, אפילו הוא קטן, חייב מלקות (לעיל א), קבעו חכמים שאם התערב שרץ במאכל, כל עוד הוא שלם, כיוון שיש לו חשיבות של בריה, אין הוא בטל. לדעת כמה ראשונים (ר"ש, או"ז ורשב"א), אמנם בריה אינה בטלה בשישים, אבל בקרוב לאלף (960) היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם. אולם ככלל נפסק שבריה אינה בטלה אפילו באלף. לפיכך, אם ראו זבוב נכנס לתוך סיר ענק מלא בתבשיל ולא הצליחו למוצאו ולהוציאו, כל התבשיל אסור באכילה. אמנם אם יש בתבשיל מרק צלול, אפשר לסננו במסננת שזבוב אינו יכול לעבור בה, והמרק המסונן מותר. וכן אם יש בתבשיל חתיכות בשר או תפוחי אדמה, אפשר להתירן על ידי שטיפה, שתסיר את הזבוב במידה והיה דבוק בהן. אבל התערובת הסמיכה והחתיכות שקשה לנקות – אסורות (שו"ע ק, ב-ג). כיוצא בזה, אם שרץ קטן התערב בגרגירי חיטה, כל זמן שלא מצאוהו, התערובת אסורה, מפני שאינו מתבטל אפילו באלף.
אם נחתך חלק מהשרץ, אפילו חלק קטן כרגל, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, כפי שמצוי בעת בישול – אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים (שו"ע ק, א). לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).[5]
בנזיר נא, ב, הובא ספק שלא נפשט, האם יש חיוב מלקות למי שאוכל שרץ שנחתך ממנו איבר שהוא יכול לחיות בלעדיו. וכתב רמב"ם (מאכ"א ב, כב) שאינו לוקה. ורמב"ן הוסיף שגם איבד מעמד בריה ובטל בשישים. וכ"כ רובם המכריע של הראשונים, ומהם: רשב"א, רא"ש, ר"ן וריטב"א. וכ"כ שו"ע ק, ו: "אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי". ומשמע שגם אם נמעך עד שנשתנה צורתו, איבד מעמד ברייה. וכך משמע מרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שסובר שאחר בישול יש ספק אולי הבריה נימוחה ובטלה. וכך כתבו פוסקים רבים, ומהם פמ"ג (ש"ד ק, ו), נשמת אדם, חזו"א ועוד (ועי' ביאור הגר"א קא, יז).
שרצים שאיבדו מעמד של בריה, אם טעמם פגום – מתבטלים ברוב (ט"ז צו, יג, חכ"א לח, כז), ואם טעמם אינו פגום – בטלים בשישים (רמ"א פד, ט; ש"ך ל).
