ז – הלכה כדעת המקילים

להלכה נראה שיש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראיה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים. קל וחומר כשהם מצטרפים יחד:

א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. וחכמים הם שהחמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.[11]

ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אם יש כנגדם פי אלף – הם בטלים. שכן החמרת חכמים היא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.[12]

ג) כיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת ‘מיעוט המצוי’ יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של ‘מיעוט המצוי’, ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.[13]

ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של השרצים הזעירים כתריפס וכאקריות. ואמנם נראה, שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.[14]

ה) אף אם מדובר בשרץ שאם האוכלו לבדו יתרכז, יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו, וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר יש ספק אם הוא נמצא בתוך מאכל אחר, ובעת אכילת אותו מאכל לא יוכלו לחוש בטעמו של השרץ, אין באכילתו איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כעין ‘דבר שאינו מתכוון’.[15]


[11]. השרצים החבויים במאכלים שקשה למוצאם נחשבים מעורבים בהם, ומהתורה בטלים בשישים, וכפי שכתבו כנה”ג הגב”י פד, סא; אהל יוסף (לר’ יוסף מולכו) יו”ד כא; צמח צדק מלובביץ’ יו”ד ע; אריה דבי עילאי או”ח ו; טוטו”ד תליתאי ב, לב; אבני נזר יו”ד קנו; חבלים בנעימים ד, כב; חזו”א יו”ד יד, א, ו, ועוד. וכך עולה מדברי כל הפוסקים שרבו מספור, שעסקו בגדרי ביטול בריה, ולא העלו בדעתם שהואיל וניתן בטורח רב למצוא את השרץ הוא אינו בטל. אמנם יש סוברים שכל שרץ שאפשר למצוא, גם אם הדבר כרוך בקושי רב, אינו נחשב מעורב, וממילא גם מדאורייתא אינו בטל בשישים (פרי תואר פד, טו; כרתי יט; חכ”א נא, א; ישועות יעקב פד, ה; זב”צ צח; ישועות מלכו יו”ד יג). ואפשר שגם לשיטתם, שרצים זעירים שאינם ניכרים לאדם רגיל נחשבים כמעורבים ובטלים.

[12]. גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר”ש, או”ז ורשב”א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו”ד לו; ערוה”ש ק, טו; רב פעלים ח”ד יו”ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו”ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו”א יו”ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג”מ יו”ד ד, ב; הרב רבינוביץ’). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת”ס יו”ד סג; ערוה”ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).

[13]. כפי שלמדנו בהערה 6, מאכל שברוב המקרים נמצא בו שרץ, נחשב כמוחזק בשרצים וחובה לבודקו. ואם נמצא בשיעור של ‘מיעוט המצוי’, חובה לבודקו ואם לא בדק וכבר לא ניתן לבדוק, מותר לאכול. לריב”ש ‘מיעוט המצוי’ הוא בין כ-25% ל-49%, ולמשכנות יעקב ודעימיה מעל 10%. וכן לגבי יחידת המדידה ישנן כמה אפשרויות, ולשיטה המקילה – נגיסה. וממילא אין כמעט מאכל כולל ירקות עלים, שב’מיעוט המצוי’ לשיטת הריב”ש ביחידת מדידה של נגיסה יהיו שרצים. וכיוון שכל היחס לשרצים זעירים שנוי במחלוקת, בשאלת הגדרת ‘מיעוט המצוי’, יש להורות כשיטת המקילים, ק”ו כאשר גם לשיטות הביניים בהגדרת ‘מיעוט המצוי’ לא יהיה חיוב בדיקה. ויש לצרף לכך את דעת הסוברים שכאשר קשה לבדוק, אין חובה לבדוק ב’מיעוט המצוי’ (לעיל הערה 6).

[14]. למדנו בחולין קג, ב, שלר’ יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר’ יוחנן (רמב”ם מאכ”א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין ‘אחשביה’ שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא”ש, תה”ד קכט, ט”ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו”ע פד, יז, ומפרשים).

[15].. מכיוון שאיסור אכילת השרץ נעשה בנגיסה ובליעה אחת, בכל הספקות לגבי תודעת האיסור הולכים אחר כל נגיסה לחוד (ועי’ שו”ע קט, א). אם כן, כאשר בכל נגיסה ונגיסה יש ספק אם מעורב שרץ שאין אפשרות להרגיש בטעמו ואין רוצים בו, הרי זה ‘ספק פסיק רישא’, שלדעת רבים לעניין שבת נחשב כ’דבר שאינו מתכוון’, שאין בו איסור (פנה”ל שבת ט, 2), וכן דעת רבים בכל האיסורים (שאילת שמואל לד, ג; מהרש”ג ח, קנא; חלקת יעקב יו”ד ריא; ישועת משה ד, כה; אג”מ יו”ד א, לט). אמנם כאשר מדובר בשרץ גדול שניתן להרגיש בטעמו, אין לומר סברה זו, הואיל ובפועל הוא חש בו בעת אכילתו, ובעל כורחו נהנה. כיוצא בזה כתב לעניין שרצים רגילים בשיבת ציון כח, וכעין זה כתב רשז”א לגבי שרצים שקשה מאוד למוצאם (מנחת שלמה א, ו; ב, סא).

בנוסף לחמשת היסודות שהוזכרו למעלה, ישנם עוד שני יסודות להקל: ו) ספק ספיקא: גם מי שלא מקבל את העיקרון שמדובר בספק חכמים על פי יסודות א’ ד’, ואף בשאר היסודות הוא מטיל ספק, יכול בדרך כלל להקל מחמת ספק ספיקא: א) אולי הלכה כסוברים שאין צריך לחפש אחר שרצים שאינם נראים במבט רגיל. ב) גם אם בדק ברשלנות מסוימת, אולי בפועל הועילה בדיקתו ואין שם שרץ (עי’ כרתי פד, יט). ג) אולי הלכה כמקילים בהגדרת ‘מיעוט המצוי’ (לעיל הערה 6). ד) ואם הוא מאכל שמתכוונים לבשלו, מצטרף ספק נוסף, שאולי נפל ממנו איבר או נתמעך ואיבד את צורתו ובטל בשישים (רשב”א). ה) אם השרץ גדל בפרי מחובר ולא פרש, יש לצרף את שיטת מקצת הראשונים שהקילו בזה, כמובא בהערה 4.

ז) יש סוברים שחובת בדיקה ב’מיעוט המצוי’ נוסדה לגבי סירכות הריאה מפני שהסירכות ניכרות מאוד, וממילא “אם אינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור” (רשב”א חולין ט, א, בשם רבו רבנו יונה), מה שאין כן בשרצים שאינם ניכרים.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן