טו – הקמח והנפה

קמח שהתפתחו בו שרצים, כל זמן שלא יצאו מהקמח – אין בהם איסור, שדינם כדין פירות תלושים שהתפתחו בהם שרצים, שכל זמן שלא פרשו מהפרי – אין בהם איסור (לעיל הלכה ג). אמנם כאשר רואים בקמח שרצים ויש סבירות שפרשו וחזרו, לדעת רוב הראשונים חוששים שמא פרשו והם אסורים. אלא שנחלקו הפוסקים אם צריך לבדוק סתם קמח שאין רואים בו שרצים. לדעת רבים, מחמת 'ספק ספיקא' אין חובה לבודקו. ספק אחד, אולי אין בו שרצים. ספק שני, גם אם יימצאו בו שרצים אולי לא פרשו ואין בהם איסור (ט"ז, כנה"ג, שו"ג ועוד). ויש אומרים, שהואיל ולעיתים מצויים שרצים בקמח וניתן לבודקו ולצאת מהספק, יש לבודקו ולא לסמוך על 'ספק ספיקא' (פלתי ומנחת יעקב). וכן נהגו ישראל לנפות את הקמח. אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשרים.

המחמירים דורשים לנפות את הקמח בנפת משי בעלת חורים זעירים של 70 מש (70 חורים לאינץ' מרובע), מפני שלעיתים ישנם בקמח שרצים זעירים שנקראים 'קרדית הקמח', שגודלם מעט יותר מגודל של גרגר קמח, ורק בנפת משי צפופה ניתן לנפותם. אולם להלכה ואף לדרך האמצע אפשר לנפות את הקמח בנפה רגילה של כ-30 מש. מפני שבנוסף לכך שהעיקר כדעת הסוברים שאין לחוש לשרצים זעירים כאלה, כל זמן שהשרצים לא פרשו מהקמח, אין בהם איסור, ובשרצים זעירים אלו אין לחשוש שפרשו מהקמח וחזרו.[21]


[21]. אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו ממנו, כפי שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו (כמבואר לעיל בהלכה ג, והערה 4). יש סוברים שכל עוד לא ראינו שפרשו וחזרו, אין צורך לחשוש לשרצים שנראים בקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוה"פ, כאשר יש חשש שפרשו וחזרו – הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוה"ש). ויש סוברים שאם הקמח בתוך כלי, אין לחשוש שמא פרשו, שכן גם אם יצאו מהקמח וזחלו על צידו הפנימי של הכלי, עדיין הם נחשבים כלא פרשו ואין בהם איסור (פר"ח פד, יז; ועי' נו"ב קמא יו"ד כז; הליכות עולם ח"ו נשא ו). ואמנם הפרי תואר וחכ"א החמירו, שאפילו אם רחשו בתוך הקמח אסורים, שכל חלקיק קמח הוא פרי בפני עצמו, אולם כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים אינם מסכימים לדבריהם (ערוה"ש פד, מה-מו).

נחלקו האחרונים האם צריך לנפות סתם קמח שאולי יש בו שרצים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: א) אולי אין בו שרצים, ב) ואם יש אולי לא פרשו (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט). וספק ספיקא מותר אפילו בחשש איסור תורה. מנגד יש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד; שבט הלוי ז, קכה; עי' מגיד משנה חמץ ומצה ב, י; שו"ע או"ח תלז, ב; מ"ב ט). ויש אחרונים שהעידו שבמקומם בדרך כלל מצויים בקמח שרצים, ואזי גם לדעת רוה"פ צריך לבדוק את הקמח (כה"ח פד, סג). למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח הואיל ופעמים רבות נמצאו בו שרצים.

אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר, הואיל ויש בזה שלושה ספקות: א) אולי לא היו בקמח שרצים. ב) אולי לא פרשו ממנו ואין בהם איסור. ג) גם אם היה שם שרץ שפרש וחזר, אולי במשך הלישה והאפייה או הבישול נימוח ואיבד מעמד ברייה ובטל בשישים.

כפי הנראה, עיקר דיוני הפוסקים בקמח היו על 'תולעי הקמח' שנקראים 'מילווין' (mealworm), שהם זחלים של חיפושית הקמח שגודלם בין חצי ס"מ לשלושה ס"מ. בדורות האחרונים זוהו בקמח שרצים זעירים ממשפחת האקריות הנקראים 'קרדית הקמח', שצבעם וגודלם דומים לגרגיר קמח בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לזהותם. 'קרדית הקמח' מתפתחת באזורים חמים ולחים בתנאי חום של מעל 30 מעלות. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי לנפותם צריך לנפות בנפת משי של 70 מש ובדיעבד של כ-60 מש, או לקנות קמח מטוהר משרצים באריזה של ואקום, שמבטיחה שלא יתפתחו בקמח שרצים זעירים. אולם חומרתם מנוגדת למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי אלה מצויות. ואף להלכה אין לחוש לשרצים זעירים כאלה כמבואר בהלכה ז. בנוסף לכך, גם בשרצים רגילים, סיבת הבדיקה בקמח מחשש שמא פרשו וחזרו, אולם בשרצים זעירים אין כמעט חשש שפרשו כי כל עולמם הוא הקמח, ק"ו ממה שכתב הב"ח לגבי תולעים קטנות שבימיו (פד, ה). לפיכך, די לנפות את הקמח בנפה של 30 מש, ששרצים זעירים שנראים לעין רגילה, אינם עוברים בה.

בחרו פרק אחר מהאתר: