ו – המחלוקת בדין שרצים זעירים

מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. הבעיה שקשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע עליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה, לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך, יתכן שיצליחו לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראיה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, אמנם כשיצביעו עליו, יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים: א) בגודלו. ב) באיכות הראייה. ג) בצבע השרץ וברקע שלו. ד) בהכרת השרצים. ה) במצב השרץ, שאם הוא זוחל – קל יותר לראותו.[8]

יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).[9]

מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.[10]


[8]. מוסכם שאין איסור בשרצים שנראים על ידי מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם לפי כוח ראייתם (בינת אדם לד, מט; ערוה”ש פד, לו; אג”מ יו”ד ב, קמו; יבי”א ח”ד יו”ד כא; שבט הלוי ז, קכב). אולם הגדרת הראייה על פי חלוקה זו אינה ברורה, שכן על רקע מנוגד ניתן לראות שרץ זעיר שבתנאים אחרים רק במיקרוסקופ ניתן לראות. לדוגמא, בגופנים הקטנים בדפוס, גודלה של הנקודה בסיום משפט כחמישית מילימטר, והיא נראית מפני שהיא על רקע מנוגד. כמו כן, מומחים בעלי ראיה מצוינת לעיתים רואים גם על רקע שאינו מנוגד שרצים שאחרים רואים רק בזכוכית מגדלת. (עי’ ‘בדיקת המזון כהלכה’ לרב ויא ח”א עמ’ 213-223).

[9]. המחמירים למדו מדברי כמה וכמה אחרונים שהזהירו לבדוק מאכלים מסוימים היטב על ידי אנשים בעלי ראייה טובה ובתנאים טובים, שצריך לחפש ולבדוק גם אחר שרצים זעירים מאוד שאנשים רגילים מתקשים למצוא, ורק כשיצביעו עליהם, יוכלו לראותם. אמנם כשמדקדקים בדבריהם, נראה שיש ביניהם דרגות של החמרה, ויתכן שחלקם רק התכוונו להזהיר משרצים ניכרים שאנשים בעלי ראייה סבירה רואים באופן טבעי.

מדברי חכמי ארם צובא, שושלת הרבנים למשפחת לניאדו, ור’ חיים אבולעפייה, ניתן ללמוד כשיטת המחמירים, שהם גזרו שלא לאכול עלי גפנים משום “שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבואו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויחלו להלך על גבי העלין, עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד” (הובא בשו”ת משאת משה ד). ויש שחלקו עליהם והתירו עלי גפנים בבדיקה טובה או שפשוף כמובא בשו”ת ריח שדה ט, בשם אביו מהר”ש דוויק. וגם החיד”א (מחז”ב יו”ד פד, כד), נטה לדבריהם.

מהר”ם בן חביב (שו”ת קול גדול ה) כתב על חומץ שגדלות בו תולעים דקות שאסורות מהתורה, וגם לאחר חמישה סינונים עוד נותרות מהן “שרוחשין בשולי הכלי. והם יותר דקים מחוט השערה, שאין בהם ממש זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש”, והסינון מועיל בהן רק לאחר בישול (שאז אינן יכולות לעבור בסינון). גם הפר”ח פד, לד, מוזכר כאחד המחמירים שכתב: “ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת, ולפעמים אינו נראה, וצריך מישוש בידיים למוצאו”. וכתבוהו להלכה בפרי האדמה וחסד לאלפים.

כיוצא בזה כתב בבא”ח (צו כז): “יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמש מלקיות… מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחת, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך? אמרה לו: לא מניתי אותם, ולפי דעתי אי אפשר למנותם. אמר לה: שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקות אשר בצוארך אי אפשר למנות…” והציע שתיקח רק את הקלחים. (אמנם מה שכתב ‘מלקות’ הוא בדרך הפלגה, כי בפועל לא התחייבו במלקות הואיל ואכלו בשגגה ובלא עדים והתראה).

ויש שהחמירו מעט פחות, וכפי שכתב השל”ה (שער האותיות, קדושת האכילה יח) על בדיקת פירות וקטניות שונים, “שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא”. אמנם לא הצריך שהבדיקה תהיה נגד השמש, לפיכך מסתבר שכוונתו למעט אנשים שראייתם חלשה מהרגיל שלא ראו שרצים רבים. ויש שהחמירו אבל לא כתבו זאת כחובה גמורה, וכפי שכתב מ”ב תעג, מב (עפ”י חת”ס או”ח קלב) על החסה למרור: “מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין), אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים, כי חלילה להיכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע”י תמכא”. ואם הדבר אסור מהתורה, לא היו נוקטים לשון ‘טוב יותר’ אלא אוסרים בנחרצות חסה שלא נבדקה כהלכה, וכפי הנראה התכוונו במילים “חלילה להיכשל בלאו” לייחס העקרוני לאיסור שרצים.

מבססי שיטת המחמירים בימינו הם הרב משה ויא מחבר סדרת ‘בדיקת המזון כהלכה’, והרב שניאור ז’ רווח מחבר סדרת ‘תולעת שני – דיני חרקים במזון’. בספריהם פירטו את חובת הבדיקה בכל פרי וירק, ושמות השרצים הזעירים המצויים במזון ותמונותיהם בהגדלה. מהם: אקריות (שליש מילימטר), אדומות נמצאות על תות, ולבנות בקמח. גם המומחים ביותר רואים אותן רק בעת זחילתן. כנימות עלה – בצבע ירוק צהבהב, בגודל חצי מילימטר עד שני מילימטר. תריפס – חרק מאורך, בגודל חצי מילימטר עד מילימטר. בהיותו זחל צבעו לבן צהוב ונע באיטיות, ובהתבגרותו אפור שחור שקופץ בזריזות ומתחבא בקפלי עלים כדוגמת חסה, כרוב, כרובית וגרגירי תירס. מנהרן – זבוב המנהרות מטיל ביצים זעירות בתוך העלים, ומהם בוקעים זחלים בגודל של 1-3 מילימטר, שאוכלים וזוחלים בתוך עובי העלים ולבסוף יוצאים מהעלה ונופלים לארץ. מנהרות אלו נראות באור רגיל, ואל מול האור ניתן לראות בסופן זחל זעיר. רימות זבובים – תולעים לבנות שבראשן נקודה שחורה זעירה, בין 1-8 מילימטר. זחלי עש – בצבע קרם, מצויים במאכלים מיובשים, בין 1-8 מילימטר, גורמים להתהוות קורי משי דביקים ופירורים לבנים. חדקנית – חרק שמצוי במחסנים ושורץ באורז ובשאר קטניות, כ-4 מילימטר, בכוחו לנקוב אריזות ניילון ולחדור פנימה. זחלי פרפרים כדוגמת פרודניה, כחצי ס”מ עד חמישה ס”מ. לעיתים מצויים בירקות עלים גם זבובונים, עכבישונים ויתושים קטנים, ובחקלאות פרימיטיבית הם מצויים יותר. כאשר מוציאים ירק מהמקרר השרצים שעליו רדומים, וצריך לחמם מעט את העלים אל מול השמש או האש כדי לראותם. דרך נוספת לראות שרצים זעירים שמצויים בשמיר ובפטרוזיליה, לנערם היטב מעל נייר לבן או שחור.

[10]. מנהג רוב ישראל ורבים מגדולי ישראל היה שלא לדקדק כל כך בבדיקות המזון, ולמרות שפעמים רבות המעיינים מצאו בהם שרצים זעירים, המשיכו להורות לבדוק את המזון בראייה רגילה בלא לדקדק בחיפוש אחר שרצים זעירים. ויסוד סברתם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. כמו למשל בבדיקת טעם בתערובת, הולכים אחר הרגשתו של אדם רגיל (רשב”א, ב”י צח, א), וכן כתב רב שרירא גאון בשיעור כזית לברכה אחרונה (פנה”ל ברכות י, ה-ו, 7).

ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב”ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס”ג וחילזון לרש”י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו”ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. ולכן רק מכלל דבריהם ניתן להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם כיום. וכפי שהזהיר הרשב”א (א, רעה), על הזחל שבפולים למרות שהוא “קטן מאוד מאוד”, והוא ענק פי עשרה עד פי מאה מהשרצים הזעירים. וכן עסקו בנמלים (שו”ע פד, יב-יג), או בתולעי הקמח (מילווין), שגודלם בין חצי ס”מ לשלושה ס”מ (להלן הערה 21). וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי (כמובא בהרחבות). כיוצא בזה כתב בפר”ח (פד, ט), שמחשש השרצים שפרשו מהתבשיל, יש להתבונן בו ביום או בלילה לאור “אבוקה או נרות הרבה”, ואת השרצים הזעירים לא ניתן לראות על ידי אבוקה או נרות הרבה. יתר על כן, לא יתכן שהתכוונו להחמיר בשרצים הזעירים, שכן בפועל לא יכלו לנקות כראוי את המזון מהם. שכן כאשר בדקו עלי חסה וכרוב, כיוון שלא היו מים זורמים בבתים, יכלו לבודקם בראייה בלבד בלא שטיפה בזרם מים, ובפועל, פעמים רבות שטיפה מועילה יותר מאשר בדיקה מדוקדקת. וכן לגבי דרישת המחמירים לנפות בנפת משי 70 מש, לא היו נפות כאלה בעבר (כמובא להלן בהערה 21). יש להוסיף שגם בדברי רבים מהאחרונים שהזהירו משרצים קטנים, שעליהם סומכים המחמירים, אפשר להבין שהתכוונו לשרצים גדולים יותר, שניכרים לעין באור רגיל “וצריך מישוש בידיים למוצאו” (כלשון הפר”ח שהוזכר כמחמיר), ולא כפי שהבינו מהם המחמירים.

ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי’ אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.

לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.

לדעת המקילים נטו: אג”מ יו”ד ד, ב; הרב כסאר ב’החיים והשלום’ יו”ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח”ז יו”ד ד; הרב ביגל ב’אכול בשמחה’ עמ’ 196; הרב ויטמן אמונת עתיך 37; הרב שאול דוד בוצ’קו ‘בעקבות המחבר’ ח”ב עמ’ 269 ואילך; ספר ‘לכם יהיה לאוכלה’ לרב איתם הנקין הי”ד.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן